תמר פלג שריק, מאת: עמאד סבע

תמר פלג שריק שמתה אתמול בגיל 97, הייתה עורכת דין ופעילה ישראלית למען זכויות פלסטינים. היא ייצגה אלפי עצירים ומחבלים פלסטינים וסייעה לשחרור רבים מהם ממעצר.

הנה מה שכתב עליה ידידי, עמאד סבע, הפלסטיני שהיה אחד מהעצירים המנהליים שבהם טיפלה בשנות ה – 90:

For the many Palestinians she tirelessly defended in military courts, she was simply known as Tamar.   Often dressed in black, with her short-cropped white hair, glasses, and ever-ready smile which would often turn to a chuckle, Tamar Pelleg-Sryck was a fierce human rights defender, a principled opponent of the Israeli occupation of the West Bank and Gaza, and a wonderful human being who loved books and had a youthfulness all her own, even in old age. 

Tamar was also my lawyer.  She quickly became a friend whose friendship I cherished and carried with me as a gift.  I deeply mourn her passing, as I am sure, so do hundreds of Palestinians who have experienced the injustices and indignities of incarceration, interrogation, torture, and administrative detention and had Tamar to defend them, in the best way she could, against a court system which was an integral part of the occupation machinery.  

I first met Tamar in the Magiddo Military Prison where I was sent after receiving an administrative detention order in December 1995.  Those were the early days of the post-Oslo agreements, when the newly installed Palestinian Authority was starting to take over control of the larger Palestinian cities after the initial Gaza-Jericho launchpad.  As part of setting the ground for the new realities of post-Oslo, Israel started placing those opposed to Oslo in detention without charge, branding them “enemies of peace”.   As the numbers of administrative detainees surged, Tamar started taking on some of their cases, including mine.

I cannot exactly recall the details of that first meeting.  In my hazy memory, it was a brief encounter on a cold, grey day, with the usual exchanges that take place at such meetings: news about the family, initial thoughts about appealing the detention order, and questions about prison conditions.   The coldness of that December day seems to have also suffused our meeting which in my mind was also cold and unremarkable.   Tamar had initially hesitated over taking my case, and – not knowing her – I also was not sure whether I wanted her as my lawyer.    

The more Tamar visited, the more we talked and got to know each other.  A warmth developed, entwined in respect and genuine human connection.   The visits started to get longer as time passed.  Tamar started bringing me books from her personal library.  Both the long conversations and the books took me out of the grimness of prison, with its brutal routines of degrading headcounts, the spread of tents which housed us hemmed in by barbed wire everywhere.   It was there, in Magiddo, that Nadine Gordimer, Hanna Levy-Hass (the mother of journalist Amira Hass), Paul Auster, Jacobo Timmerman, William Styron, William Trevor and many others kept me company, all carried to me by Tamar.   The experience of reading Styron’s The Confessions of Nat Turner in Magiddo, chasing the light of guard towers to devour a few more pages was of such deep joy and beauty that now erases all other memories of that prison.  What remains for me is that indescribable, mysterious elation a book bestowed on me in that magic moment, forever associated for me with Tamar.

When some of the books and magazines Tamar brought me disappeared before I received them, Tamar was furious and had a showdown with the Magiddo authorities, extracting from them a commitment to ensure that every single book and scrap of paper reached me.  Young soldiers, acting as unlikely censors, were tasked with checking the books when Tamar was with me in the visit room, and to decree which were eligible and unharmful.  They often judged books by their covers, which was funny to see, but Tamar’s agreement with their superiors meant that they no longer could treat any of those books disrespectfully, even the ones they deemed dangerous material.

Tamar was a teacher and organizer, long before she became an attorney at the age of sixty-one.  That remarkable decision to enter the field of law at that age is key to understanding Tamar’s personality, her boundless energy, her deep rebellion against injustice, her fighting spirit.  In her determination to defend Palestinian prisoners in a hopelessly biased nominal military justice system with its inevitable pre-dermined outcomes, she was a Palestinian to her core, demonstrating that indefatigable psyche and spirit as summed up by Emile Habibi’s wonderful and sad pessopsimist:  never giving up, accepting what is and what befalls you, saying “it could be worse” and continuing to fight, hoping against hope as it were, something we as administrative detainees had to learn to do as well.   She rejoiced in the small victories she and we were allowed, such as that concession from the Magiddo authorities regarding the entry of books, but always saw those in perspective.  

Tamar was instrumental in my release, against all odds, after twenty months of successive military orders of varying lengths of detention.  She encouraged me to write and made it her own fight to ensure that my words reached more people.   Unsuccessful appeals to the military courts and once to the Supreme Court did not deter her.  Her happiness when she showed me the draft of an article that Serge Schmemann, the Jerusalem Burau Chief of the New York Times had written about me (“It will appear on the front page of the Times,” she told me proudly) was not flustered one iota when some mysterious editor in the same paper decided to kill the article which was never published.   When the Supreme Court finally ruled in August 1997 for my release to four years of exile and I was in Ramleh Prison waiting to leave to the Netherlands, it was Tamar who brought me a suitcase with the smell of home of freedom, a Palestinian passport, news from my family, and information about when I might be allowed to leave.  

In freedom, Tamar and I, met a number of times, together with my wife and children: in Rotterdam (where her daughter lived) and the Hague (where I lived), in Paris, and in London.  We spoke regularly, on the phone, and corresponded through emails.   She was always her energetic and curious self, with the headband that donned her white hair, working all the time, living all the time. We eventually lost contact, but that did not diminish the depth of my feelings of love and respect for the wonderful human being that Tamar was.

In one of our prison conversations, Tamar was describing a woman she knew.  “She wrinkles beautifully”, she said.   She explained that as people grow older and their wrinkles start to increase, that physical transformation happens beautifully to some, and horribly to others.   She never said that was possibly an expression of their souls.  But perhaps she implied it.  Tamar, as she grew older, kept wrinkling beautifully, her beautiful soul always reflecting itself on the surface of her face.  

For me as a Palestinian, as the genocide in Gaza continues and hate runs deep, to mourn Tamar at such a moment is a reminder of the faith Palestinians and Israelis who are deeply opposed to the occupation must maintain: that one day, no matter how far away that day is in the future, the occupation will be over. 

Remembering Tamar now, for everything she did, is also an occasion to recognize and reflect on the other Tamars out there in Israel: the fighters against occupation and its injustices, those who are human to their core.  

והנה הלינק לסרט דוקומנטרי קצר – כלוב זהב – שיצרתי ב – 1999 על עמאד סבע עבור ערוץ 2. כך הכרתי אותו ומאז אנחנו שומרים על חברות נפלאה. כבר 25 שנים.

ראיון ב"על החיים ועל המוות עם דפנה לוי" – ביום 42 למלחמת חרבות ברזל/מבול אל-אקצא

הכרתי את דפנה לוי וירטואלית מאז שנת 2008 עת חלקנו יחד בלוגים באתר "רשימות" המיתולוגי. אהבתי לקרוא את הרשימות של דפנה והערכתי את העבודה העיתונאית והעריכתית שלה.

לימים, ידעתי שאנחנו שכנות במגורינו ביפו אבל לא נפגשנו פנים אל פנים עד שהשתתפה בסדנת דוקומנטציה אישית שהעברתי לנשות יפו בבית מרים. היה לי עונג רב להיפגש סופסוף עם דפנה פנים אל פנים, ולהכיר אחת את השנייה קצת יותר אישי.

את הפודקאסט שלה – על החיים ועל המוות עם דפנה לוי – אהבתי מתחילתו כך שמאוד שמחתי כשהיא העלתה האת האפשרות לראיין אותי "בסוף הקיץ/סוף הסדנה".

ואז הגיע סוף הקיץ והגיעה גם סוף הסדנה, אבל גם הגיע טבח ה – 7 באוקטובר והמלחמה/פעולת התגמול/נקם שבאה אחריה.

לא יודעת מה דפנה חשבה אז לעצמה על האפשרות לראיין אותי בימים כאלה, אבל יום אחד, העזתי וכתבתי לה שאולי דווקא בגלל הימים הקשים של רגשות נקם, יהיה מעניין לדבר על סליחה ופיוס.

הצעתי לה להיפגש והיא נעתרה בשמחה.

הנה הראיון

הוא עלה אתמול אצל דפנה ואצלי בפייסבוק והביא לתגובות שונות. חלקן מודות ומעודדות וחלקן קשות וביקורתיות.

אני כאן כדי לשוחח. לא מבטיחה לקבל כל תגובה.

אלימות, יש לי/לנו מספיק.

שנדע בקרוב ימים טובים יותר בהם יוחזרו כל החטופים, החמאס ייכנע ויסכים לרדת מרעיון חיסול מדינת ישראל, ונקדם הסכם שלום עם הפלסטינים ביהודה ושומרון וחבל עזה. מגיע להם ומגיע לנו.

כמו שכתב אלי ביז'אויי:

״ניצחון״ יושג ביום בו נזכה לחוש ולומר בלב שלם שישראל היא מקום לגדל בו ילדים.

פה בארץ חמדת אבות – פודקאסט של איל להב בראיון איתי

כשאיל להב פנה אלי, זה היה אחרי ששמעתי את הפרק שלו עם ארי פולמן וחשבתי לעצמי, כמה נחמד.

עכשיו, אחרי ששמעתי את הראיון שלו איתי אני אומרת: זה הרבה יותר מנחמד; זה מעניין לשמוע ברטרוספקטיבה של מישהו אחר + עצמך על עשייה של כמה עשרות שנים; לא סתם עברתי כאן; עשיתי משהו.

זה לא ארוך; זה 46 דק' וזה מסכם את העשייה הקולנועית הדוקומנטרית שלי עד היום.

הנה הראיון.

הזמנה להשתתף בסדנה ליוצרות ויוצרים בבית הבאר ביפו

החל מה – 10 באוקטובר 23, במשך 12 מפגשים של שלוש שעות בין השעות 10:00 – 13:00 בימי שלישי בבוקר, ניפגש בבית הבאר ביפו – קבוצה אינטימית של מקסימום 12 יוצרות ויוצרים – לפתח, בהנחייתי, פרויקט המבוסס על פרט אוטוביגראפי, סיפור אישי שרוצה לצאת החוצה בעת הזאת.

זאת תהיה הסדנה הרביעית בעקבות קודמותיה שהסתיימו בהצלחה מירבית עבור משתתפיה, בשנתיים האחרונות.

תמצית הסדנה: הסדנה מניחה כי האוטוביוגרפיה כמוה כחקירת הסיבות והנסיבות להיווצרות האני במתכונתו הנוכחית ולשאלות הקיומיות: "מי אני, מה אני, איפה אני חי ומדוע".  ההתפתחות אישית ומציאת הקול הפנימי ליצירה תלויים בגיבוש הבנת העצמי והאפשרות לבטא ערכים, השקפות ואמונות אישיות. אינדיבידואציה. יוצרים בוגרים, חדלים מלהיות תיבת תהודה לעולם בו הם צמחו כי "גילו את עצמם". כך נוצר אדם עצמאי במחשבתו שתורם להתפתחות החברה והתרבות.  הסדנה תתמקד בתיעוד עצמי אשר על פי רוב מתרחש במסגרת המשפחתית האינטימית וביחסיו של הפרט הדובר עם מוסדות חברתיים (משפחה, צבא וכיו"ב). הסדנה, שבמרכזה התיעוד העצמי, מייצגת בין השאר, מגמה תרבותית דומיננטית כיום, המעודדת חשיפה עצמית, אך תדגיש את ההבדל והשוני בתיעוד אישי כרישום אוטוביוגרפי הכולל בדרך כלל הצטלבות בין הספירה האישית עם זו הציבורית; האישי הוא הפוליטי.

על המנחה: יולי כהן היא בעלת תואר שני בהצטיינות בתקשורת מ- NYIT, מרצה מצטיינת בבצלאל בתואר שני לתקשורת חזותית, במאית ומפיקה. בין השנים 2000 ועד 2010 יצרה יולי ארבעה סרטים דוקומנטריים אישיים שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים, שודרו במספר רב של ערוצי טלוויזיה בעולם, ונרכשו לספריות של עשרות אקדמיות, מוזיאונים וגלריות ומשמשים מושא לדיון בסימפוזיונים בארץ ובעולם ועל בסיסם היא פיתחה מתודולוגיה ליצירה דוקומנטרית אישית.  המחבל שלי עטור הפרסים שתורגם לעשרים שפות ושודר במעל עשרים מדינות הוא הבולט מבין סרטיה. בשנת 2005 זכתה יולי בפרס אמנות הקולנוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

מטרות הסדנה: מכיוון שתיעוד אישי מסייע במציאת אמת וזהות עצמית של הפרט, מטרת הסדנה היא לאפשר ליוצרים וליוצרות ליצור מסמך אישי מובהק באופן מובנה ותהליכי. מכיוון שהמשפחה הגרעינית (אב, אם, ילד/ילדה), הבית והמוצא מניחים את התשתית שעליה נבנה הדיוקן העצמי בראשיתו, ומכיוון שהשנים חורצות בנו זיכרונות ותהפוכות, הלובשים ופושטים מסיכות, משנים פנים ומדברים בקולות שונים, נערמים כל אלה בנו שכבות שכבות.  כפי שאמר לוסיאן פרויד: "כל יצירת אמנות היא אוטוביוגרפית גם אם זה כיסא". מטרת הסדנה היא לחשוף אפיזודות מסיפור החיים האישי שחלחלו פנימה ואשר משפיעות על התוכן והשפה של היוצר/ת. למרות שדיוקן עצמי יכול להיות מרומז ומפושט במשמעויותיו, מבוסס על קטעי זיכרון ותחושות שנחקקו, הוא תמיד תמצית של עבר, הווה ועתיד.  מעשית, תוציא לדרך הסדנה, תהליך שיתחיל מחיפוש המוטיבציה האוטוביוגרפית/האישית באמצעות טקסטים מונחים; הקראתם והקשבה לטקסטים של שאר חברי וחברות הקבוצה עד חשיפת הסיפור האישי הראוי לאותו הרגע, בתהליך של גיבוש רעיון, עריכת תחקיר, יצירת חומרי הגלם, עריכה וסיום לכדי יצירה שלמה.  מטרת הסדנה להביא את היוצרות והיוצרים להתחלה או להפקה מלאה של יצירה בכל מדיום שייבחר על ידם: סרטון, ציור, איור, פסל, צילום, וידאו, מוצר, מייצג, מיצב וסאונד, ספרון ועוד.

תוצרים:  הסדנה שתתקיים במהלך שלושה חודשים, מציעה חממה של קבוצה עם עד עשרה משתתפות/ים שכוללת עבודה אינטנסיבית. בתום הסדנה מובטחת העשרה ביצירה אמנותית ראויה המבוססת על הסיפור האישי; הרחבה ויישום פירות הסדנה ליצירה רחבה ועמוקה יותר בפרויקט המשך; ניסיון ולמידה מהמפגש עם הסיפור של עצמנו.

לפרטים נוספים, מוזמנות/ים לכתוב אלי: yuliecohen@gmail.com

עם סיום סדנה זאת, תחל סדנה נוספת.



הזמנה לשתי הקרנות של סרטים תיעודיים ושיחות עם היוצרות שלהם – ציפי ספרן ועמית חכמוב

שמחה וגאה להזמין אתכן/ם לשתי הקרנות ושיחות בהנחייתי עם היוצרות והמשתתפות בסרטים התיעודיים – מעבר של עור וחשיפה ממושכת במסגרת תערוכת בוגרי/ות 2022 של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בדובנוב 8 תל אביב. בתערוכה השנה מוצגים 16 פרויקטי גמר העוסקים בתכנים חדשניים ובועטים – בשאלות של זהות, טכנולוגיה ומגדר, בחקירה פואטית של מושגים כגון בית, יצירה והיסטוריה, ובסוגיות שבלב המדיום של התקשורת החזותית: בקריאה ויצירת דימויים, בשאלות היסוד של השדה, ובכוחות המעצבים אותו.

הסרט התיעודי הראשון – מעבר של עור (15 דק') – של ציפי ספרן יוקרן ביום חמישי ה – 23.6.22 בשעה 19:45 בקומה 1, חדר 9+10.

מעבר של עור, ציפי ספרן
מעבר של עור, ציפי ספרן

הסרט עוסק באמצע החיים הנשי דרך הפריזמה של העור ובחיפוש והביקוש המתמשך אחר יופי ונעורים נצחיים אשר מתקיים משחר האנושות. תעשיית הקוסמטיקה והכירורגיה, המנצלת את החרדה מהזדקנות ומקדמת "אנטי אייג'ינג", מבטיחה הסרת שנים מהגיל האמיתי. דרך שינוי תהליכים בעור, מטפחת תקווה לנעורים מתמשכים. במקביל, בשנים האחרונות קיימת מגמה של החזרת המושכות לנשים ביחס להגדרת היופי הנשי, תוך קיום שיח חיובי יותר על ההזדקנות הבלתי נמנעת. הסרט מתבונן על העור המתבגר כהמחשה חיצונית לשינויים שעוברות נשים בגיל הביניים ומנסה להבין את תחושותיהן לגבי המעבר. איך עוברים מהצד הצעיר לצד השני ומה פשר המעבר הזה? מה המשמעות של העור הנשי בהיבט הזה? אילו מחשבות ותובנות הוא משקף? האם האופן בו נבחר להתייחס לעור המתבגר, "לתקן" אותו, להשלים איתו או להתעלם ממנו, אומר משהו על יחסנו לזקנה? על תפקידנו בעולם כנשים שאינן צעירות עוד?

ציפי ספרן היא מאיירת ומעצבת מרחבי למידה, בוגרת המסלול לתקשורת חזותית בHIT. היא מאיירת לעיתונות, הוצאות לאור והפקות אנימציה. מעצבת וחוקרת מרחבי למידה במרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל ומרצה בנושא.

לאחר ההקרנה ציפי ואני נהיה שם עם כמה מהמשתתפות בסרט ונשוחח בינינו ועם הקהל. בואו. הכניסה ללא תשלום.

למחרת, ביום שישי ה – 24.6.22, בשעה 11:30 תתקיים הקרנת סרטה התיעודי של עמית חכמוב – חשיפה ממושכת (20 דק') בקומה 1, חדר 9+10.

חשיפה ממושכת, עמית חכמוב
חשיפה ממושכת, עמית חכמוב

בסרט מוצגות נפגעות תקיפה מינית. הן מופיעות פעם אחת לבדן ובפעם השנייה עם הא/נשים איתן שיתפו את סיפור הפגיעה. דרך צילומים אלה נותנת היוצרת ביטוי לכוח של עדות, של הקשבה, של שיתוף. הוידאו מציג שתי מציאויות: אחת בה הנפגעת נשארת לבדה והשנייה בה השיתוף נותן כוח ומוצא. חכמוב משתמשת גם בסאונד שמלווה את העבודה בו אנו שומעות על הרגע שבו סיפרו לא.נשים, על הקושי וגם על תחושת ההקלה והריפוי.

עמית חכמוב היא צלמת ומרצה לצילום, בוגרת ומרצה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במסלול קולנוע במכללת ספיר, וב- "HIT" המכון הטכנולוגי חולון. בין עבודותיה ניתן למצוא את "ערות", סדרה דוקומנטרית העוסקת במיניות נשית (הוט 8, 2020) "המהפכה הגאה" סדרה דוקומנטרית (כאן, 2020) "בן ממשיך" סרט עלילתי קצר (פסטיבל קאן, 2017). בשנה האחרונה עמית היא חלק מ"ג'וס" – חברת הפקה הפועלת לקידום נשים בתפקידי מפתח על סטים. בימים אלה עובדת כבמאית וצלמת ראשית בפרויקט תיעוד ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית ומצלמת פרויקט דוקומנטרי בחברת ההפקות האמריקאית "TOPPLE" של ג'ואי סולואווי.

לאחר ההקרנה עמית ואני נהיה שם עם כמה מהמשתתפות בסרט ונשוחח בינינו ועם הקהל. בואו. הכניסה ללא תשלום.

התערוכה פתוחה עד ה29 ליוני והכניסה פתוחה לקהל הרחב א-ה 16:00-22:00 ו 9:00-14:00 ש 12:00-18:00.

ראש התכנית: ד"ר ליאת לביא, אוצרות ועיצוב: דניאל ויינברג, הפקה: דרור אמסלם, רח' דובנוב 8, תל אביב.

דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי, סדנה מס'2 בדוקומנטציה אישית

לפני שנתיים, שהיתי בעיר הגרמנית בילפלד שבוע מעורר השראה במסגרת תוכנית +Erasmus של חילופי מרצים דרך בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

*

בשבוע הבא, מיום שני עד יום שישי ה – 3 – 7 במאי 2021, אעביר את אותה סדנה מעשית בדוקומנטציה אישית – Personal Documentation – בפקולטה לעיצוב של אוניברסיטת בילפלד בצפון גרמניה, בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה לפני שנתיים וכתבתי עליה כאן.

הפארק ליד הקמפוס

הפעם, אחרי שנת קורונה שביטלה, בין השאר, את נסיעות החלפות המרצות/ים (הייתי מתוכננת לנסוע לאוניברסיטת גרנדה בספרד להעביר שם סדנה ביוני 2019), בילפלד החליטו לערוך את השבוע הבינלאומי שלהם און ליין באמצעות הזום.

הסדנה מוגבלת במספר המשתתפים ואינטנסיבית מאוד. בתוך חמישה ימים יוצרות ויוצרים הסטודנטיות והסטודנטים יצירה אישית חזותית כלשהי וההצלחה של לפני שנתיים שלחה כמה ששמעו עליה ונרשמו השנה.

*אני מתרגשת לפגוש את ה – 11 הסטודנטיות והסטודנטים מהפקולטה לעיצוב בבילפלד לחמישה ימים אינטנסיביים של העמקה ויצירה. אני כותבת כאן כבר 13 שנים בלוגאישי שמתעד את החיים שלי. זוהי דוקומנטציה אישית שמבקשת להנכיח את מה שעובר עלי ולזכור איך החיים האלה כאן עוברים. היום ה- 1 במאי שהיה פעם חג לפועלים שלא ממש הצליחו לנצח את הקפיטליזם. וזה יום אחרי אסון גדול בהר מירון בערב ל"ג בעומר. אני כותבת כדי לזכור. אני מפרסמת כדי לתת לדברים תוקף רחב יותר. לא בטוחה מה זה אבל זה מרגיש נכון.

סדנת דוקומנטציה אישית לנשים שגרות ביפו

להירשם למינוי כדי להמשיך לקרוא

להירשם כדי לקבל גישה ליתר הפוסט הזה ולתכנים אחרים שמיועדים למנויים בלבד.

הקרנה ושיחה – זכותנו הטבעית

סרטי התיעודי זכותנו הטבעית (47 דק' 2021) על מגילת העצמאות יצא בזמן סגרי מגפת הקורונה ולא יצא לנו להסתובב ולהקרין אותו במקומות רבים פנים אל פנים ולא מקוון.

הסרט הופק עבור שידורי קשת בהפקת אודי ניר ושגיא בורנשטיין והוקרן בפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בסינמטק תל אביב, סן דייגו, קליפורניה, Short listed  לפרס אלי קליר למחשבה ישראלית (יולי 21), סינמטק חיפה, קפה שפירא, סינמטק תל אביב, פסטיבל סרטי היסטוריה בבורגאס בלגרד (ספט' 21), פסטיבל קולנוע יהודי בבריטניה (אוקט' 21), אוניברסיטת קונקורדיה מונטריאול (נוב' 21) ו –  Boca Raton Jewish Film Festival פלורידה (פבר' 22) ועוד.

הנה הטריילר שלו:

הדיון במגילת העצמאות חזר להיות רלוונטי היום יותר מאי פעם והסרט תורם למידע, מחשבה ודיון בנושא יסודותיה הדמוקרטים של מדינת ישראל.

לכן, אני מציעה את עצמי להקרנה ושיחה עם קהלים שונים ומגוונים כמו: בתי ספר – תלמידי תיכון שלומדים אזרחות, בתי תרבות, ספריות, מתנ״סים, קיבוצים, מושבים, קהילות שמתעניינות בשיח מעמיק שכזה, מכללות ואוניברסיטאות, הקרנות סלון וארגונים שונים.

אודה על כל קישור ואשמח לכל הזמנה.

לתיאום מועד/ים ומחיר הנה המייל שלי: yuliecohen@gmail.com

זכותנו הטבעית – סרט תיעודי (45 דק', 2020), על מגילת העצמאות לצפייה ישירה (בתשלום סמלי)

היום הועלה לראשונה הסרט – זכותנו הטבעית – על מגילת העצמאות – לאתר המפיצה – GO2FILMS, והנה הוא כאן לכל המעוניין/ת בתשלום סמלי:

זכותנו הטבעית הופק על ידי אודי ניר ושגיא בורנשטיין בבימוי שלי עבור שידורי קשת ששם שודר לילה אחד ללא יחסי ציבור.

לראשונה הוקרן בפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בדצמבר 20 בקופן מקוון עקב מגפת הקורונה. אחר כך הוקרן הסרט גם בקפה שפירא ובסינמטק תל אביב מול קהל. מחוץ לישראל, עורר הסרט עיניין ונערכו מספר הקרנות מקוונות ושיחות איתנו היוצרים.

נראה לי שבימים אלה, אפשר למצוא במה שהסרט מציג כמה תובנות לגבי איך הגענו הלום (ינואר 23, ממשלת ימין קיצוני) כמו גם מה רצוי לעשות כדי לצאת משם.

אשמח לקרוא תגובות. תודה רבה ושבוע טוב. יולי

הזמנה (*קוד הנחה) להקרנות של סרטי הטרילוגיה שלי + שיחות אחריהן בפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בסינמטק תל אביב




עשרים שנה לאחר יציאת המחבל שלי וזכייתו בפרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, עורך פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם מחווה לסרטיי הטרילוגיה שלי.

עיצוב מודעה: יעקב קרסנובסקי

____________

לאחר כל הקרנת סרט תיערך שיחה עם מנחה, משתתפות/ים מעניינים/ות ובנוכחותי:

האח שלי יוקרן ביום שישי ה – 2 בדצמ' בשעה 12:00 באולם 2 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט – שעה.

לאחר ההקרנה תתנהל שיחה בהנחיית האקטיביסטית עו"ד ניצן כהנא שהיא נכדתו של הרב החרדי חותם מגילת העצמאות וסגן שר החינוך לשעבר, הרב ד"ר קלמן כהנא. ניצן עוסקת מזה שנים בקידום מדיניות חברתית, הובילה את המאבק בסחר בנשים ובזנות ועוד רפורמות חשובות למען נשים ואוכלוסיות מוחלשות בישראל.

בשיחה ישתתף הרב בצלאל כהן שהוא ראש בית מדרש אנשי חיל למנהיגות תורנית, יזם חברתי חרדי בתחום החינוך, בהשתלבות חרדים בתעסוקה ופובליציסט.

כמו כן, ישתתף ישראל פרייי שהוא הוא עיתונאי, פובליציסט ישראלי-חרדי שעוסק בסיקור נושאים של זכויות ושוויון, ידוע בדעותיו המזוהות עם השמאל הפוליטי ובביקורתו על החברה החרדית ועל הציונות הדתית.

________

ציון, אדמתי יוקרן ביום שבת ה – 3 בדצמ' בשעה 17:00 באולם 2 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט שעה.

לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהנחיית דוד זונשיין שהוא מנהל בכיר בתעשיית ההייטק, ואקטיביסט שמאל. התפרסם בעקבות סירובו לשרת בשטחי הגדה ועזה והקמת תנועת "אומץ לסרב". חבר הנהלת "בצלם" מ-2009 ויו"ר הנהלת הארגון במשך עשר שנים עד לאחרונה.

בשיחה תשתתף ד"ר מרם מסארוה שהיא חוקרת ומרצה במכללת אל קאסימי, אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הערבית-אמריקאית. מחקרה עוסק בחינוך מכליל וחינוך ביקורתי ובפוליטיקה של זהויות וזיכרון.

_______

המחבל שלי יוקרן ביום שישי ה – 9 בדצמ' בשעה 15:30 באולם 1 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט – שעה.

לאחר ההקרנה תתנהל שיחה בהנחיית ד"ר דן גבע שהוא בוגר בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל בהצטיינות יתרה ואת עבודת הדוקטורט שלו ”The Extended Sign of the Documentarian” כתב באוניברסיטת תל-אביב. בין 25 הסרטים התיעודיים שיצר בשנים ניתן למצוא את: אני קהלת, הדוקומנטריסטים, רעש,  הנשיא, צד רביעי למטבע, תחשוב פופקורן, שלכת, המפתח, מה שראיתי בחברון ואורושלים. סרטיו זכו בעשרות פרסים בינלאומיים, השתתפו במאות פסטיבלים בארץ ובחו"ל והוקרנו ברשתות טלוויזיה בעולם.

בשיחה תשתתף פרופ' נאוה לויט בן נון שהיא חוקרת מוח ויזמית חברתית, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה באוניברסיטת רייכמן. בשיחה, פרופ' לויט-בן נון תציג התבוננות ביקורתית מתוך חקר המוח על גישות להתמודדות עם סכסוכים אלימים.

_______

בלינק כאן ניתן להזמין כרטיס/ים במחיר מוזל של 24 ש"ח עם קוד: SOL24 לסרטיי הטרילוגיה והשיחות אחריהן ולכל סרטי הפסטיבל.

תודה מעומק הלב לדני וילנסקי וגידי אביבי שמנהלים את הפסטיבל.

הזמנה לערב הקרנת סרטים קצרים – ראשית ביכורי 3

למרות שמדובר בחול המועד סוכות ולכאורה יש הרבה מחוייבויות ותוכניות, אולי בכל זאת, תמצאו עיניין בערב מעניין כמו ראשית ביכורי 3 במרכז ירושלים.

הצילום מתוך סרטה של מירב שחם והעיצוב על ידי נסטייה פייביש

ולא רק בגלל שאצרתי ואני מפיקה את הערב הזה, אני חושבת ומאמינה שמעניין לראות – דרך סרטים קצרים – מה מטריד היום צעירות/ים שבמקרה שלנו לומדות ולומדים או סיימו ללמוד תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל

ערב ההקרנה יתרחש במרכז ירושלים (ואנחנו שמחות במיוחד אחרי שנתיים של הקרנות וירטואליות בעקבות מגפה עולמית) ביום חמישי ה – 13 באוקט' בשעה 19:30, בסמטת מעלות יהודה, בין רחוב יפו לרח' כורש שם מקימים המחלקה לארכיטקטורה של בצלאל את פביליון בצלאל שייפתח ב – 29.9.

פריים מסרטה של ליאורה שירר סער – photo stream calendar

בערב שלנו, יוקרנו תשעה סרטים קצרים של יוצרות ויוצרים במגוון נושאים ועיניינים והנה הרחבה על ארבעה מהם לטעימה: סרטה של קורין קיציסתודעה צרה (8 דק') – שעוסק בקולות שבראש. הפחד והקבלה. בהשתתפות שדרן הרדיו האגדי דורי בן זאב; פחד לחזור הבייתה (3 דק') של עידו שפירא שהוא סרטון אנימציה של צעידה במסדרונות אינסופיים של בית חשוך בחיפוש מסתורי המוביל פעם אחר פעם למבוי סתום, ומחייב את צעידה מחדש, במסע שרק הולך ומתארך; משבר מקצועי (2.5 דק') של רז ברקו שתיעד שיחת מוטיבציה, "זריקת מרץ" מהסוג שמתנהל בינו לבין אביו בכל פעם שהוא מתייאש; photo stream calendar ש(1:45) של ליאורה שירר סער על החוויה שלה שעבודה תמיד מעודדת עבודה נוספת ובפרספקטיבה של זמן היא לעיתים משתלטת וגוזלת מחיינו שעות וימים רבים. יציגו גם: המאייר עופר גץ, המעצבת הילי מגורי, המעצבת קריסטינה ווינוגרדובה, שני אקסלרד והמעצבת והאמנית מירב שחם.

בואו. יהיה מעניין.

עיגול לטובה – לא עומדות מנגד

לאחרונה ביימתי סרטון עבור העמותה לא עומדות מנגד בכדי לעודד עיגול לטובה עבורה.


צילמנו את השורדות – לנה דיוואין ותמי אביגיא ואת מנכ"לית העמותה – נעמה גולדברג – באולפן קטן בתל אביב – גרין גו. המאפרת: אינגריד פלדמן, מוסיקה: ספי עספורי ועריכה: שי מזרחי.

כאן הלינק לעיגול לטובה